חברים וחברות, סטודנטים וסטודנטיות ועמיתנו היקרים,
שולחן ליל הסדר המשפחתי דומה בעיני למעגל הקבוצתי שאנו מסדרים מדי שבוע לקבוצות שלנו.
השנה, ׳הכיסא הריק׳ במעגל תופס את תשומת ליבי ביתר שאת.
החג שבו אנו זוכרים את הדרך הארוכה הקונקרטית והמטאפורית שעשינו במדבר עד שנמצא לנו מקום ו׳בית לנפש׳, הדרך שיש לעשות להשגת חירות;
טעון במיוחד השנה בחסרונם של רבים ויקרים שאינם איתנו, ושל חלקים בתוכנו שאבדו.
פריחה בחוץ, כרגיל ״אי אפשר לעצור את האביב״, המגיע עם שפע של צבעים, צורות וריחות, מפזר בדרכו הבלתי מתפשרת- תקווה לצמיחה מחודשת; אך הפעם הוא כמעט מכאיב ביופיו, מאחר ויש בו איזו צרימה לנוף הפנימי.
כך, בשעה זו של ״ערב חג״, אני נזכרת במילותיה של תרצה אתר:
״כְּבָר עֶרֶב,
הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ.
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג.
כְּבָר עֶרֶב,
הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה,
צַמְּרוֹת אֲשָׁלֶיהָ הִסְמִיקָה.
כֵּן, חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן
מְחַכָּה
לְצַעַדְךָ.
עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת
רִבּוּעֵי זְהָבֶיהָ מַדְלֶקֶת
וּלְפֶתַע צַמְּרוֹתֶיהָ שָׁמְטָה
כִּי אַתָּה
לֹא אִתָּהּ.
שׁוּב עֶרֶב,
סָבִיב זִקּוּקִים וְיָרֵחַ
שָׁטִים עַל הָעִיר וְשָׁמֶיהָ.
אוּלַי רַק אַתָּה הַיּוֹדֵעַ
מַה קָּרָה כָּאן
וּמָתַי…
כֵּן, עֶרֶב,
שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וּמִבֶּכִי
וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיךָ
לָדַעַת שֶׁאֵלֶּה חַיֶּיךָ
שֶׁעוֹדְךָ…
שֶׁאוּלַי…׳
(מתוך: שיר לערב חג, מאת תרצה אתר)
אני מוצאת נחמה ב״אנחנו״, בקהילה שנבנתה ע״י דור המייסדים של המכון הממשיכה להתפתח, באפשרות להיות יחד עם האין הכואב ולבחור להמשיך לזרוע קדימה ולעשות טוב בעיניים פקוחות סביב,
לחבק גם את הפחד, העצב, היאוש והגעגוע, ולהמשיך להאמין, כדברי יהלי גזית ז״ל בשירו 'נפילתי' - ״עוד תגיע אהבה, גם אם יקח קצת זמן״.
בברכת חג של קרבה ואחווה
ובתפילה לחזרת השבויים והחטופים הביתה,
ליאת אריאל, יו״ר הועד המנהל, מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית
