"תִּקְוָה הִיא דָּבָר עִם נוֹצוֹת"
יוֹשֶׁבֶת בַּנְּשָׁמָה –
וְשָׁרָה אֶת הַנִּגּוּן לְלֹא מִלִּים –
וּלְעוֹלָם אֵינָהּ עוֹצֶרֶת –
וּמָתוֹק הוּא הַנִּיגּוּן הַנִּשְׁמָע בַּסְּעָרָה –
גַּם אִם תַּכְאִיב הַסּוּפָה –
וְתָבִיךְ אֶת הַצּיפּוֹר הַקְטָנָה –
שֶׁחִמְמָה לַבָּם שֶׁל רַבִּים –
הֶאֱזַנְתִּי לָהּ בָּאָרֶץ הַקָּרָה מִקֹּר –
עַל גַּבּוֹ שֶׁל הַיָּם, הַזָּר מִכֹּל –
וּבְכָל זֹאת, מֵעוֹלָם, בַּשִּׂיא הַמְּצוּקָה,
לֹא בִּקְּשָׁה פֵּרוּר מִמֶּנִּי
חברות וחברים, עמיתים.ות וסטודנטים.יות יקרים ויקרות,
בערב חג הפסח, כשנתכנס סביב שולחן הסדר, בתוך המעגלים המשפחתיים והחברתיים שלנו – יהיו מורגשים גם השתיקה והחסר.
אנחנו נושאים איתנו את זכרם של קרובים ואהובים שאיבדנו, ואת הכאב על היעדרם של 59 החטופים שעדיין לא שבו הביתה. הכיסאות הריקים נוכחים גם כשהשולחן מלא, והלב – פתוח ודואב.
המכון מחבק באהבה את חבריו וחברותיו הנושאים עמם כל השנה אובדנים כבדים, אישיים וקולקטיביים.
"אומרים שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. " Inter arma silent Musae" אז אומרים!" –
המוזה לא באמת שתקה לא בספרטה(סופוקלס), לא בספרד( פיקאסו), לא בפריז ( אנוי) וגם לא בתל אביב –
במהלך החודשים האחרונים יזמנו את הסדרה " דיאלוגים דרמטיים" העונה הראשונה: אדיפוס ואנטיגונה, מאנכי לאופקי, מהתייחסותי לקבוצתי, מאז להיום, בשיתוף פעולה פורה ומהנה עם הפורום ההתייחסותי לפסיכותראפיה פסיכואנליטית . הסדרה הזמינה את החברים והחברות להיפגש דרך התיאטרון, והציעה קריאה מחודשת במיתוסים הגדולים של תרבות המערב, בראי הכפול של הפסיכולוגיה ההתייחסותית והאנליזה הקבוצתית.
יהודה עמיחי כתב לפני למעלה מ-30 שנה:
"שם ראיתי תקווה דוקרנית כתיל דוקרני
ואמרתי בליבי: אמת, התקווה צריכה להיות כמו תיל,
כדי להגן עלינו מן הייאוש, התקווה צריכה להיות שדה מוקשים."
