חברות וחברים, עמיתים.ות וסטודנטים.יות יקרים ויקרות,
בערב חג הפסח, כשנתכנס סביב שולחן הסדר, בתוך המעגלים המשפחתיים והחברתיים שלנו – יהיו מורגשים גם השתיקה והחסר.
אנחנו נושאים איתנו את זכרם של קרובים ואהובים שאיבדנו, ואת הכאב על היעדרם של 59 החטופים שעדיין לא שבו הביתה. הכיסאות הריקים נוכחים גם כשהשולחן מלא, והלב – פתוח ודואב.
המכון מחבק באהבה את חבריו וחברותיו הנושאים עמם כל השנה אובדנים כבדים, אישיים וקולקטיביים.
כמו אבותינו, גם אנחנו מחפשים דרך – להיות עם החסר, לשאת את ההעדר, למצוא שפה, משמעות וקשר – בתוך השבר.
נדמה שכולנו, במובנים רבים, בני דור המדבר – חוצים יחד מדבר של חוסר ודאות, שבר חברתי, כאב לאומי – ועדיין לא הגענו אל "הארץ המובטחת".
אבל גם כאן, באמצע הדרך, יש איים של חום ואור.
אני מבקשת לברך ולומר ״אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,
שֶׁיֶּשְׁנָן,
שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן״, כפי שכתב אלתרמן בשירו ׳עוד אבוא אל סיפך׳–
להודות
על העשייה הקלינית הקבוצתית שממשיכה גם במלחמה הארוכה,
על הדורות החדשים של מטפלים שאנו מכשירים, גדלים ומתרחבים בעזרתם,
על המעורבות החברתית, הרגישות, הערבות ההדדית, האכפתיות האנושית.
להוקיר את המאמץ שלנו ללמוד ולהיות יחד – גם ברגעים הקשים ביותר.
בסיום השיר כותב אלתרמן:
״אַךְ פִּתְאוֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיַד מַבְהִיקָה.
אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.
הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
הַדְּמָמָה הַזּאת
הִיא שֶׁלָּךְ.״
מי ייתן ונזכה לחג של חמלה, חירות פנימית, וחיבורים מחודשים.
שנהיה מוקפים אהבה, ונמשיך לאחוז כמיטב יכולתנו באור – גם כשעדיין חשוך מסביב.
שלכם,
ליאת אריאל
יו״ר מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית
