"אומרים שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. " Inter arma silent Musae" אז אומרים!" –
המוזה לא באמת שתקה לא בספרטה(סופוקלס), לא בספרד( פיקאסו), לא בפריז ( אנוי) וגם לא בתל אביב –
במהלך החודשים האחרונים יזמנו את הסדרה " דיאלוגים דרמטיים" העונה הראשונה: אדיפוס ואנטיגונה, מאנכי לאופקי, מהתייחסותי לקבוצתי, מאז להיום, בשיתוף פעולה פורה ומהנה עם הפורום ההתייחסותי לפסיכותראפיה פסיכואנליטית . הסדרה הזמינה את החברים והחברות להיפגש דרך התיאטרון, והציעה קריאה מחודשת במיתוסים הגדולים של תרבות המערב, בראי הכפול של הפסיכולוגיה ההתייחסותית והאנליזה הקבוצתית.
בשלושת הערבים, שתיים באולם התיאטרון ואחת בזום, הוצגו שתי יצירות תיאטרון מרתקות, שתי הרצאות נהדרות שהציגו נקודות מבט עכשוויות ובעיקר התקיים מפגש חי, נוגע, לעיתים מטלטל, בין תיאטרון, פסיכואנליזה, וחיים.
התחלנו בגרסה למחזה "אדיפוס" מאת רוברט אייק, בה צפינו בתיאטרון הקאמרי – זו גרסה עכשווית ונוקבת שמביאה את הסיפור המיתי, שנכתב כמחזה על ידי סופוקלס כבר לפני 2500 שנה ואומץ גם על ידי פרויד, אל לב הזירה הפוליטית של ימינו. קדמה להצגה הרצאה מרתקת של עדית ניר שהציגה את אדיפוס דרך קריאה התייחסותית ופמיניסטית. עדית הדגישה לא רק התשוקה של הבן, אלא גם זו של האם שכל כך באה לידי ביטוי בהצגה, על ידי ביצוע מטלטל של קרן מור. עמדה שמסייעת לחלץ סובייקטיביות נשית, שלא זכתה להתייחסות על ידי פרויד, כמו גם ריבוי של אפשרויות וכיוונים על פני הגורל האחד והיחיד. דבר נוסף שעלה מן ההרצאה היה החשיבות של "הרג" סימבולי או "רצח הורה" של "היוצרים הגדולים", ההורים או המחזאים, לכינון הסובייקטיבית החיה הספונטנית. כך עדית שהזמינה לקריאה מורכבת של המיתוס עזרה לנו לחשוב לא רק על הדמויות אלא גם על עצמנו – כהורים, כבנים ובנות, וכמטפלים.
במפגש השני צפינו ב"אנטיגונה" של ז’אן אנוי בבית ליסין. המחזה, שאף הוא במקור נכתב על ידי סופוקלס, נכתב בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאזהרה של אנוי מפני משטרים פשיסטים. ההצגה שביים יאיר שרמן, הייתה למראה כאובה של מה קורה כאשר חוקי חיים בסיסיים ואנושיים מופרעים. סמדר אשוח הקדימה בהרצאה שעסקה בציר האחאי ובאחריות של הדמויות הבוגרות – האם, המטפל, המנהיג – לשמור על הקשר, על החיים, על האפשרות לקיים מרחב לא מפצל. הזכירה לנו את "חוק האם": לא תרצח, ולא תיגע במה שאינו שלך. ההצגה חשפה את התוצאות הקשות של הפרת החוק הזה – כשהמלך קראון מתיר לקבור את פוליניקס אך מונע את קבורת אטאוקלס. גם הבחירה הזו נולדה ממקום קודם , מזכירה לנו סמדר, כשאדיפוס לקח לגלות את בנותיו בלבד, ולא את בניו. המחזה הפך לא רק לאקט אסתטי אלא לקריאת אזהרה למה שקורה כשהאידיאולוגיה מחליפה את הקשר, כשהצדק מאפיל על האהבה. הצפייה בבמה שהלכה והתפרקה לנגד עינינו והסתיימה באחת התמונות הקשות שאני זוכרת מהתיאטרון, כאשר קראון המלך נותר לבד, כאוב, תשוש ומובס, מוציא מהקברים את נעלי הצבא של הקורבנות הרבים שהמלחמה גבתה, פיקח וער יותר ממיקודם למחיר המלחמה האם יכולים להתפכח קודם?
המפגש השלישי התרחש בזום, בזמן שבחוץ סערה הפגנה גדולה בכיכר הבימה – על עסקה, על חיי אדם, על הפסקת הלחימה. שוב, המציאות זלגה אל הקליניקה, אל התיאטרון וגם להפך. הדיאלוגים הדרמטיים בנינו ובתוכנו, כבר לא היו רק על הבמה – הם קרו בתוך הקליניקה, בתוך הנפש, בתוך הרחוב. עלו שאלות כבדות: האם גורלנו באמת חתום מראש? האם יש לנו אפשרות לשנות? מה קורה שהדמיון הופך למציאות? שהמציאות עולה על כול דמיון? וכיצד אנחנו יכולים להיות בני חורין?
לסיכום, הסדרה הזו ביקשה להיות גשר – בין תיאוריה לחוויה, בין תיאטרון לפסיכואנליזה, בין הגישה ההתייחסותית לאנליזה הקבוצתית. גשר בין סובייקטים, בין עולמות, בין פנים לחוץ.
והתקווה?
היא טמונה בגשר הזה. בהתעקשות לחבר, לא לפצל. בפעולה של להושיט יד – ובו בזמן בנכונות להתאמץ לפגוש את האחר, את השונה, מתוך כבוד וסקרנות. זו פעולה אמיצה. היא דורשת מעורבות, יציאה מאזור הנוחות, וכנות. אבל היא גם זו שמאפשרת חירות אמיתית – לא רק מהכבלים החיצוניים, אלא גם מהבדידות ומהייאוש.
ובהקשר זה מחובתינו לחשוב על אלה שעדיין מחכים לגאולה, אחינו החטופים – כל אחד ואחת מהם עולם ומלואו, וסביבו משפחה שממשיכה לחכות, לדאוג, לקוות. הכמיהה שיחזרו אלינו – היא אולי המהות העמוקה ביותר של החג הזה.
אני מודה מכול הלב לחברי מהפורום ההתייחסותי ליו'ר אודי חן ולחברתי גילי לוטרינגר על עבודה משותפת, יצירתית, מהנה וממלאת בימים של התרוקנות וכמובן לחברי הועד המנהל במכון וליו'ר ליאת אריאל על החופש, האמון והאמונה.
אני מצפה כבר לעונה הבאה.
באהבה ואמן שנזכה עוד לראות את האביב פורח בכול בית ובכול לב.
סיגל פלינט
יו'ר ועדה מדעית.
